Image Image Image Image Image Image Image Image Image Image
Scroll to top

Top

חנוכה: מחלקת שימור זכרונות

חנוכה: מחלקת שימור זכרונות
שלומית צבאג
  • ב׳ בטבת ה׳תשע״ה (דצמבר 24, 2014)
  • http://www.hechalshlomo.org.il/

נר ראשון של חנוכה. צוות המוזיאון מתכונן לפעילות הראשונה בפרויקט החדש: "יוצאים לאור".
מי יוצא לאור? אנחנו. צוות המוזאון יוצא אל מוסדות לימוד, קהילות וארגונים נוספים המעוניינים בהדרכה בין כותלי ביתם. יחד עם סטודנטיות ממכללת אמונה, אשר פרויקט זה הוא חלק מהכשרתן הפדגוגית, אנו אורזים חנוכיות וציוד לסדנת היצירה, ושמים פעמינו אל עבר המחלקה הסיעודית בבית האבות 'נופי ירושלים'.

שם, בחלל המרכזי המקושט כולו לקראת החג, הצבנו על גבי שולחן את מנורות החנוכה והסביבונים מהאוסף. הקפדנו להביא חפצים שלהם סיפור מיוחד.
אט אט החלו להתקבץ דיירי המקום. מעטים הגיעו בכוחות עצמם. הרוב הובלו ע"י המטפלים ומוקמו סביב לשולחן.
35 זוגות עיניים, חלקן עצומות, חלקן שואלות על מה כל המהומה ומה קורה כאן היום, וחלקן נטולות הבעה. יחד עם זאת רובן ככולן נהנות מתשומת הלב שמופנית אליהן מצוות המדריכות הצעירות.
אני, שלצערי מרגישה בשנים האחרונות כבת בית במחלקה, שכן הורי (כן, שניהם) מתגוררים ומטופלים שם, מנסה להפוך את המפגש הרשמי לכאורה, למעט יותר אישי ומנסה לצקת סיפורי חיים אל תוך תווי הפנים שסביב: זה עבד במשרד החוץ והיה שגריר במדינות רבות, זו הייתה מורה לספרות, ההיא שם ניהלה את מעונות היום בנעמ"ת, וזה עסק באמנות יהודית ואף הייתה לו הוצאה לאור, וכן הלאה והלאה.

לרגע אני נזכרת בימי חג החנוכה בבית הוריי בשכונת רסקו בירושלים. אחותי ואני  שעונות על מעקה המרפסת מחכות בכיליון עיניים לאבא שישוב מיום העבודה באוניברסיטה העברית, יביא עמו סופגניות טריות נוטפות ריבה ואז כולנו נדליק את החנוכייה שאמא הציבה מבעוד מועד על אדן החלון במטבח.
נזכרת, ועצב ממלא את ליבי למראה שני הורי הישובים בחדר המקושט, וכחבריהם -שומעים את הסיפורים אך לא בהכרח עוקבים אחר ההסברים על מנורות החנוכה מהמוזאון.

תוחלת החיים הארוכה המאפיינת את תקופתנו מביאה לכך שמי שהיו מקור לגאווה ולעשייה הופכים בסוף ימיהם לתלותיים ולמוגבלים.
כמה קשה לחיות מידי יום ביומו את היפוך התפקידים הזה, לטפל במי שעד לא מזמן היה המבוגר האחראי, לקבל עבורו החלטות, להפוך גורם סמכותי עבורו ולראותו במקום שכל כך לא רצה להגיע אליו.

הקונפליקט ניצב כעת לנגד עיני בצורה החדה ביותר:

מתוקף תפקידי אני נדרשת למלא אחר חוק המוזיאונים "לשמר את המוצגים, לדאוג להחזקתם ולהצגתם לציבור בצורה נאותה". למוזיאון תפקיד מרכזי בשימור המורשת התרבותית, הקהילתית והאישית ואני מודעת לחשיבותו למעננו ולמען הדורות הבאים.

אני גם יודעת שיש חפצים שנדרשת עבורם עבודת שימור, דהיינו שמירה על המצב הקיים, ולעומתם יש חפצים שדורשים עבודת רסטורציה, דהיינו התערבות של ממש לצורך החזרת החפץ לכדי שלמות של סגנון, תקופה היסטורית וכדומה.
אולם אל מול הידיעות הברורות הללו, הכתובות שחור על גבי לבן ומעוגנות בחוק, נמצא מעגל החיים הדינמי. אני אמנם יכולה להתערב ולעשות ככל שביכולתי כדי להקל על הוריי, אך לטבע חוקים משלו, ואין באפשרותי לשמר דווקא את היקר לי מכל.

הפעילות בבית האבות מתקרבת לסיומה, ואני מנחה את הבנות לארוז בחזרה את החנוכיות. בעוד אני מוודאת שכל חנוכיה נארזת בנפרד, מוגנת ע"י ניילון בועות, אני צופה בהוריי ובשאר חבריהם. חלקם נשארים בלובי, אחרים חוזרים לחדרים.
אינסוף שאלות מתרוצצות במוחי:
איך משמרים את הזיכרונות? איך משמרים את אלו שהנחילו לנו את התרבות והערכים, אלו שהיו בעבורנו מקשה אחת של הגנה, הכלה ובטחון? איך הופכים את הגזירה הזו לתיקון?

כאן אני חוזרת למהות הטמונה בחוק המוזיאונים:
המעט שיש ביכולתנו לעשות, הוא הרבה. לשמור את החפץ ולספר את סיפורו. להיאחז בזיכרונות ולא להרפות.