Image Image Image Image Image Image Image Image Image Image
Scroll to top

Top

אוף, מתי כבר הולכים הביתה?

אוף, מתי כבר הולכים הביתה?
יעל דיאמנט פפויפר

מכירים את זה שכיתה מגיעה לביקור במוזיאון או גלריה ומה ששומעים זה משפטים כאלה?

"אוף, מה רוצה המדריכה הזו מאתנו?"

"למה הביאו אותנו לחפור לנו כאן?"

"מה שמו את הפסל הזה פה?"

"תגידי, המדריכה, יש סרט בסוף?"

"משעמם לי. מתי כבר הולכים הביתה?"

"המורה, יש שיעורי בית בסוף של הטיול הזה?"

במקום לצקצק בלשוננו על הנוער של היום, כדאי לשים לב למה שעומד מאחורי המילים: נרצה או לא נרצה, יש כאן העמדת מראה ברורה, המשקפת לנו כיצד חש לעתים המבקר כאשר הוא מגיע לביקור במוזיאון, לעתים שלא מתוך בחירה. זהו המבקר שמגיע בעל כורחו, כי כך צריך לסמן √ בתכנית הלימודים, כי ביה"ס הכריח לבוא ("מי שלא יגיע, לא יהיה לו ציון בתעודה") וכי אי אפשר להישאר בבית ( "אמ'שלי העירה אותי והכריחה אותי לבוא לטיול הזה").

נדיר יותר מהמבקר בעל כורחו, הוא המבקר המתעניין מדי. הוא שואל שאלות עומק לכאורה, תוהה ומעלה נקודות שלעתים מסייעות, אך לעתים מערערות לנו את האמונה בצדקת הדרך, ובעיקר שואל אותן ללא קשר למסלול ההדרכה שנבחר תוך שיבוש הליכי המשפט שבדיוק המדריך רתה להגיד.

"המדריך – יש לכם עוד גביעים כאלה?"

"אה…כשהייתי פה פעם הייתה כאן תיבה כזאת מיוחדת לספרי תורה. איפה היא עכשיו?

"אני יודעת למה היכל שלמה! בגלל שלמה המלך!"

"המורה הפסל הזה דומה למה שיש אצל סבא וסבתא שלי בבית, ואמא שלי תמיד אומרת שזה סבא שלי לקח איתו כשהיה ילד ואז הוא הלך ל…"

המבקר מנסה לברר מדוע ניצב כאן דווקא המוצג הזה, או מה אתם מנסים להגיד בחלל התצוגה ששם ולמה זה נחשב בכלל אמנות, ובעיקר מה היה קורה לו  ואם ואיך.

דע מה שתשיב או דע מתי לא להשיב?

כאן נשאלת השאלה: האם איש הצוות שלנו – המדריך, המורה –  יודע מה לענות? האם הוא צריך לענות ועד כמה הוא צריך להתעמק? מהי הנקודה בה השאלות האלה הן לגיטימיות ואף מסייעות להבנה ולחידוד התובנות, ומהי הנקודה שמעבר לה מדובר בסוג של מטרד הגורר את הנראטיב שנבחר להעברת התצוגה אל מחוץ למססלול ההדרכה?

כדי לפתור את הדילמה, כדאי לערב כבר בשלב כתיבת הפרוגרמה את אנשי החינוך. בדרך כלל מי שמעורב בשלב בניית הפרוגרמה זה היוצר, האוצר, המעצב, ואנשים מתחום המוזיאולוגיה. אך מה לגבי האדם שבפועל יעמוד מול קבוצה ויתווך לה את המוצג? אותו מדריך או מורה ששעומד לבדו בחזית מול המבקרים, וסופג את צרורות השאלות ואחראי על מתן התשובות?

ברור שלאיש החינוך יש הרבה מה לומר כיצד המבקר מתחבר  אל המוזיאון ולומד ממנו. חשוב לבדוק מלכתחילה, כיצד איש החינוך משתלב בבניית התצוגה ולא להגביל את המלאכה בשלב זה אל האוצר, המעצב, בעל החזון וההנהלה. ויתרה מכך, כשאיש החינוך יהיה מעורב מלכתחילה – הרי שהתצוגה כולה תהיה מתווכת ביתר יעילות למבקר. והרי, בסופו של דבר, תערוכה שהמבקר לא מתחבר אליה – פספסה את ייעודה.

לפיכך, בטרם נדע "מה תשיב", כדאי לדעת מה לשאול- ואת פתח לו:

  1. איך נשתף את איש החינוך וההדרכה כבר בשלב מוקדם של הפרוגרמה?
  2. איך אפשר ליצור איזון בין חשיבות היות בתצוגה קבועה, לבין הצורך בתכנון גמיש?
  3. איך ניתן לחנך את הצוות להכיר את שלבי בניית התערוכה, להכיר זה את זה ולשתף זה את זה.
  4. איך לכוון את המדריך להעביר את ההדרכה, במילים אחרות: איזה "שלט" צריך לתת בידי המדריך ? התשובה: מרובה כפתורים, כדי שיוכל לאלתר סיפורים שונים ולהתאים לאופי הקבוצה את אופי ההדרכה.

הדברים נכתבו כמחשבות והרהורים בעקבות הרצאת ד"ר אסף זלצר "קול קורא מן המערה, על מה כדאי לחשוב בפיתוח אתר או תערוכה"