Image Image Image Image Image Image Image Image Image Image
Scroll to top

Top

התגעגעתי, אז באתי.

התגעגעתי, אז באתי.
קרן חקק
  • כ״ט בתשרי ה׳תשע״ה (אוקטובר 23, 2014)
  • http://www.hechalshlono.org.il

הדרך שלי להיכל שלמה

שנת 2003. באחת המטלות בבחינות הכניסה לביה"ס "מעלה" לקולנוע, אני צריכה להסביר את עמדתי בנוגע לקשר שבין אמונה לאמנות, אם ישנו, ולבטא זאת בדרך אמנותית כלשהי.  בלי לחשוב פעמיים, אני רצה לחדר שלי, שולפת את הקלסר 'מוזאון', ומתוכו אני מוציאה תמונה שצילמתי בשנת השירות. בתמונה רואים קבוצת קשישים עיוורים מודרכים במוזאון וממששים רימונים לספר תורה.
התמונה הזו החזירה אותי שנתיים אחורה. יכולתי לשמוע את צלילי הפעמונים התלויים על הרימונים, ולהרגיש את הצמרמורת שאחזה בי כשהעברתי אותם בין הקשישים.
הכותרת שבחרתי לתמונה היא: "והיית לנו לעיניים" (במדבר, י', ל"א).

עוורים ממששים רימון לספר תורה
רגע אחד, שירות לאומי? במוזאון? בואו נחזור קצת אחורה בזמן.

שנת 2000. אני שמיניסטית שצריכה להחליט איך לממש את זכותי בשירות המדינה בשנה הבאה.
מדי יום מגיעה אלינו לכיתה נציגה ממוסד כזה או אחר, ובחיוך כובש, שלעיתים מלווה במצגת רקע, מנסה לשכנע אותנו ש'שם' נהיה הכי משמעותיות. בל נשכח את העלון הצבעוני שלרוב מציג קלוז אפ של פני נערה בגילי, גם היא, איך לא, בעלת חיוך כובש ועיניים טובות (שאומרות: מי תורם לך יותר ממני?).  אין ספק שזו זכות לתת שירות. אבל אני יודעת שבשבילי, זה עוד לא זה.
עד שיום אחד, מגיעה בחורה צעירה ותולה משמאל ללוח (הירוק, והלא חכם) מודעה על דף A3, כתובה בכתב יד עם טושים צבעוניים. אני לא זוכרת במדויק מה הייתה לשון המודעה, אבל זה ודאי היה משהו בסגנון: "דרושה בת שירות למוזאון לאמנות יהודית בירושלים. לפרטים: טל'.."
זהו. לא חיוך ולא עלון צבעוני. כמה פשוט, ככה מושך.
ניצלתי את הרגע ורצתי אחרי האלמונית כדי לברר פרטים.

כעבור ימים אחדים מצאתי את עצמי יושבת בראיון מול יהודה לוי אלדמע, אוצר ומנהל המוזיאון באותה התקופה. התפאורה הייתה חוויה בפני עצמה: הרצפה הצבעונית במשרד, הכיסאות המעוררים נוסטלגיה, השולחן הירוק והוויטרינה המרשימה מאנגליה.
השאלות נסובו סביב הקשר שלי לאמנות, תערוכות בהן ביקרתי לאחרונה וניסיוני בהדרכה.
בתום הריאיון אנחנו יוצאים לסיור קצר בחללי התצוגה. מאות פריטים עומדים זה לצד זה, מונחים על בד ירוק ונעולים בוויטרינות.
הוא: "אנחנו הולכים להפוך את המקום הזה. השאלה הגדולה היא אם את מוכנה לעבוד קשה".
אני: "כן".
בבית כבר ערכתי חזרות, דמיינתי איזה רושם תעורר תשובתי לשאלה: "אז איפה את שנה הבאה?"
כשאשיב במקוריות: במוזאון לאמנות יהודית".

שני דברים מתבררים לי עם כניסתי למסגרת החדשה:
א': אני לא החדשה היחידה. יחד אתי מתחילות שתי מנהלות: שלומית – המנהלת האדמיניסטרטיבית (כיום מנהלת המוזאון), וג'ויה, מנהלת האוסף.
ב': בגדים חגיגיים Out בגדי עבודה In. שנים של חינוך מהבית לעבודות שפכטל, צבע והיכרות עם ארגז כלי העבודה לא היו לחינם. אין קשר בין התצוגה שראיתי ביום הריאיון ובין מה שקורה עכשיו. מסביבי כבר שוברים קירות, והנה אני כבר חלק מהצוות שבונה את המוזאון החדש.
אט אט למדתי את המקום. החל מחללי התצוגה המתחדשים, דרך המחסנים, וכלה בדובדבן שבקצפת: החפצים.
לו  היה לי פייסבוק באותם ימים, בוודאי הייתי מעלה מיד פוסט בסגנון:
"הרגע הזה שבו אני לובשת לראשונה את כפפות הבד הלבנות" (כי לא נוגעים בחפצים בלי רשות של ג'ויה ובלי כפפות).
או: "סוף סוף מוציאה ספר תורה! " (מהמחסן, כדי לנקות את עיטורי הכסף שלו. גם כאן יש כפפות, אבל לטקס).
או שהייתי מצלמת סתם סלפי עם סופר סת"ם.
להפתעתי, כשאני נוברת היום בצילומי הארכיון במשרד אני מוצאת את הסלפי הראשון שלי עם ספר התורה של משפחת ששון. ספר שעוד יקבל פוסט משל עצמו בהמשך.

ניקוי ספר תורה
כעבור חודשיים, אחרי לא מעט עיסוק בחומר, התחלתי ללמוד את הרוח: שפה חדשה של מושגים מעולם האמנות בכלל והאמנות היהודית בפרט (למשל: מנורת חנוכה ולא חנוכייה), סיפורים של אנשים וקהילות, וחשיבה מוזאלית שאומרת: "אל תסתפקו בהתבוננות בחפץ בלבד. הקשיבו למה שהוא מספר".
כך העמיקה ההיכרות שלי עם החפצים ולמדתי כמדריכה להנגיש אותם לקהלי המבקרים המגוונים: ילדי הגנים, תלמידי ביה"ס היסודי והתיכון, חיילים, משפחות, גיל הזהב.
נפרדנו בתום שנה.

בשנת 2003, באותו ראיון ב"מעלה", התבקשתי להסביר למה אני רוצה לעשות סרטים. עניתי שאני רוצה לגרום לאנשים להרגיש משהו כשהם רואים את הסיפורים שלי.
אחרי כמה שנים אינטנסיביות של סיפורים באמצעות המדיום הקולנועי, החלטתי לחזור. (לשמחתי שלומית עדיין כאן. מדי פעם אנחנו עוד מעלות זיכרונות מלפני  עשור).

בשבילי זה המקום לספר, בלי מתווכים, ולאפשר לאנשים פשוט להרגיש.
אז אם אני מוכרת לכם מפעם, אולי זה בגלל שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה כשהגעתם להיכל שלמה לקבל את החומש.